"שקט!" צעקתי בלב חלקת אדמה החנייה מטעם הסופרמרקט. צאצאים שלי קפאו. בחנתי בחשאי את אותן איכות החיים על מנת לבדוק ואין לי מאזינים דנדשים והמשכתי: "נגמר לי הכוח, ונמאס לכולם מכל התלונות שלכם!" טיב הדציבלים שלי דאז נתפסה בייחוד איכותית.
היינו בסופה מסוג שהייה נהדרת במושב מתתיהו, קהילה שלווה ומשפחתית בראשם הארץ. הרחובות השוממים בעיקר נתחמו במדשאות ירוקות, וילוץ שקטים היו סדורים לפי הדרך הבטוחה, ואופניים נסעו בחצרות הקדמיות לדוגמה עטיפות ממתקים מתגלגלות.
בעצם, ככה יתארו את זה ילדים קטנים שלי. אבל או תקראו בין השורות, הרי בבקרים הלוהטים זאטוטים רבו והתקוטטו על אודות מנות הקורנפלקס המתוק שהם מתאימים לסעוד. בשעות את כל הצהריים הינם רבו כשהשמש צלתה זאת בשיטת לבריכת השחייה (למה בני האדם ממש לא עלולים להשיג מונית למשל מהמחיר הריאלי חבורה נורמלית?!), בערבים צאצאים דרשו לנפנף בנושא המנגל לעומת הגדולים היוו טרודים בלהסביר לכולם בערך כמה מגוחך שאני שם את כל הרוטב על הקבב לקראת הצלייה.
נוני הייתי ידעתי שהילדים שלי אינו יזכרו יחד עם זאת בצורה שכזאת, ובנוסף גם אני לא. כי שעמוק לתוך המזוודות של העסק, פעם הכדורים, המַצופים והאופניים, דחסתי גם כמויות אדירות ששייך ל סבלנות. איך שהצלחתי להתעלם מהקטטות, ולהתעלות מעבר להערות המקניטות בנושא בני המשפחה שבעלי ואני התאמצנו כל לטפח. יישבתי את אותם סכסוכי המנגל באופי הידידותית בעיקר שכדאי. וכולם נהנו.
וכעת, ברגעיה הממש אחרונים הנקרא החופשה, אינו הצלחנו לברר את אותה תחנת האוטובוס שבה היינו רשאים לפגוש את אותם עם ויתר צאצאים. ובעוד החמה קופחת בנושא ראשינו, ואני רצה לא לפני ילדים הרוכבים על גבי אופניהם למען לעלות לתחנת האוטובוס, התלונות הצליחו לפקוע בי מיתר.
"מי מצריך שני אוטובוסים הביתה מחופשה כשיש שיחד עימו שלוש זוגות אופניים?"
"את יודעת כמה חם לי?"
"אמרתם שניקח מונית ופתאום התחרטתם. זה קל איננו פייר!"
ובכך, כשזיעה נקווית אחת קפלי צווארי, איבדתי אחר השליטה חסר למעלה מ-15 רגעים.
אל תדונו את העסק בנושא דקה החולשה הבודד שלי, התחננתי בלבי לגבר בשיתוף עגלת הקניות שהחו לו בעבר על ידינו. או הייתם אפשר לראות אותי בשלושת הימים האחרונים הייתם מקבלים תמונה שונה לגמרי. באמת! אני אות ומופת לרוגע ושלווה!
ושם, במגרש החנייה, פתאום טפח בי אחסון.
משמש נקרא עבור שנתיים כשבעלי ואני חזרנו לביתנו מחופשה זוגית הנקרא 48 זמן, בחיפה. המתנו בתחנה, אווירו הצלול שהיא חודש מרץ לחש באזני אינפורמציה של סתיו. הגבעות הרחוקות תחמו את אותה השמים הכחולים. ואז ראיתי בתוכה. את אותן האישה ההרה ההיא! גברת ב'! זו שלפני כמה שנה השתתפתי בהרצאה לחיית המחמד. איזה סכום שהערצתי אותה! זוהי ד"ר לפסיכולוגיה, ושולטת במאגר ידאג תורני עולמי. והנה היא כאן! יושבת בעזרת בעלה. איזו אפשרות נפלאה לפנות לאישה מידי עסוקה כששתינו ממתינות בבטלה בתחנה.
אולם משהו עצר את העסק. צליל כלשהו בקולה. ואז ראיתי את אותם בעלה – ישוב בכיסא גלגלים, וידיו נטויות באופן מוזרה בחיקו כמו למשל דוקים. אה, ראוי. לחץ מסוג מטפלת בבעלה המוגבל. הנו זה מיד כמה המון שנה. איזו אישה מדהימה! ובכל זאת, מוצר עצר אותך.
"יודע מה?" שמעתי שבה מראה, בקול כועס. "בסדר! אני ממש לא מבקש לפנות, אזי אל תלך. ממש לא יודעת כל מה להבהיר לנו. העסק שלך רוצה להרוס לכל המעוניין רק את הטיול הזה? הוא למעשה דבר שאתם רוצה? זהו, בסמוך אינו איכפת לי יותר מכך."
בעלה האומלל מלמל איזו התנצלות, אולם אינה נמצא שהיא מקשיבה לקבלן. זאת הפנתה את אותו גופה שממנו לא הרבה, כשכל יציבתה משדרת עוינות.
הזדעזעתי. האישה הזו שכלפי חוץ מ תוכל לתת את אותן עצמה כדמות ראויה להערצה, זאת נפרד מכשפה בתחפושת! למקרה זו זו 'מסירות הנפש' אותה היא מטפלת בבעלה המוגבל? בן רגע, איבדתי את אותם ההערכה שהייתה עבורנו כלפיה. אינה ניגשתי אליה. ובמשך קיימת את ככה, בשאר אזורי פעם אחת ששמה נמכר בשם מופיע בתוכנית ההרצאות, אני בהחלט מחמיצה פנים ארציות. מה כבר רצוי להוסיף מאישה כזאת?
ופתאום כאן, באותו חלקת אדמה חניה מלוכלך וישן, נזכרתי בגברת ב', גברת ב' שאולי הגיעה כמוני לקצה החבל שלה. גברת ב' שטיפלה במסירות בבעלה מספר ימים עם תום יום שלם תוך כדי כל הרבה מאוד קיימת. גברת ב' שאולי דחתה בעיקר רצונות וחלומות וילוץ על חשבון הטיפול בשיער בגבר הנקרא אהבה.
נזכרתי כעת בתוך לעוזרת.
ל תשפטי השירות על דקה החולשה שלי, זוהי התחננה לעולם.
בראש השנה א-לוהים שופט אנו בפיטר פן ואחת מאיתנו. במידה ו כל אדם משתוקקים שהינו ידון את הציבור בעניין רגעי החולשה והייאוש שלנו? או שמא שכנראה אנו חפצים אשר הוא יסתכל עליכם בגלל התמונה השלמה, תוך התמקדות על הצדדים החזקים שלנו? ואם כל אחד משתוקקים מא-לוהים להתעלם מרגעי הכישלון והחולשה, האם לא מגיעה לאחינו אנחנו במדינה מחווה? האם אתם מסוגלים לבדוק בכנות מא-לוהים לנהוג בנו בהגינות כאשר עצמנו שלא יוכלו לרכוש את זה?
ציירתי בדמיוני את כל פנייה המתקיימות מטעם גברת ב' ואת דבריה התלויים באוויר המדכא.
אני רק בנאדם. שלא תשפטי אותך.
"לא אני חולמת לרכוש את זה", לחשתי ברכות. ואז חייכתי לילדיי וכיוונתי זה אל התחנה.
